<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' חלב ודם</h1>
<h2>דף כד:</h2>
וכל אסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן פרט לאוכל חלב חי שפטור וכן אין לוקין על אסורי הנאה אלא דרך הנאתן פרט למניח חלב של שור הנסקל על מכתו שפטור אבל על בשר בחלב וכלאי כרם לוקין אף שלא כדרך הנאתן דלא כ' בהו אכילה. מבר"א אשכחי' לרבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה א"ל אימר דשרי רבנן בשעת סכנה, א"ל האי אישתא צמירתא, פי' חולי קדחת, כסכנה דמי', א"ד דאמר לי' מידי דרך הנאה עבידנא. ואיכא דקשי' להו דלמא מה"ט לא נאמר אכילה בבשר בחלב אלא בשול דקמ"ל דרך בשול לחוד אסרה תורה ואי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי [מ"ד ע"א]. ול"ק דאי משום הא די בתרי לא תבשל חדא לבשול וחד לאכילה, אבל לא תבשל ג' דמוקם להנאה, הוי לי' למכתב לא יהנה או לא תאכל דאכילה והנאה בכלל, ומדלא אידכר אכילה כלל בהני ג' לאווין ש"מ שלא כדרך הנאתו נמי אסר.
<h2>דף מג:</h2>
תרבא לא נהיג אסורי' אלא בבעירא דכיא [ל' שאילתות פ' ויקרא] דכ' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה וחיה לא חזיא להקרבה [כריתות ד' ע"א] ובעלי מומין רבינהו הואיל ובמינם קרבן דכ' מן הבהמה וחלב חולין ת"ל כי כל אוכל וכל תרבא דקריב למזבח לענין אכילה נמי תרבא הוא, דאסור אכילה בענין הקרבה כ', ומאי תרבא, כ' המכסה את הקרב זו פריסותא ואת כל החלב אשר על הקרב זו המסס ובית הכוסות [חולין צ"ג ע"א], וריש מעיא באמתא דבעי גרירה וזו חלב שעל הדקין וחלב שעל הקיבה, וחלב שעל הכליות דבכרת, וכן תרבא דקליבוסתא זו חלב שעל כסלים דכ' בקרבנות, והיינו היכא דליפתן אטמתא לכך מי שרגלו גבוה מחברתה נקרא כסול כדתנן [בכורות מ' ע"א] השחול והכסול, וחורא תותי מתני חלב מונח על שומן שבכסלים וקרום מפסיק בין חורא לשומן שתחתיו העליון אסור ותחתון מותר. ואלי' אע"ג דאקרב שרי' רחמנא לאכילה דכ' כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו [קי"ז ע"א] דבר השוה בהקרבה בכולן אסר רחמנא, ואליה לא קרבה אלא בכבש, ולאפוקי חיה לא צריך דאמעט מאשר יקריבו ממנה קרבן. וכ' חד מרבותא להשיב את המינין ועל האלי' שאוסרין אנו משיבין אעפ"י שאלי' ויותרת הכבד וכליות קרבין למזבח לא אסר קב"ה אלא חלב לבד, דיותרת וכליות לא נקראו חלב וכ' ולקחת מן האיל החלב והאלי', חלב לחוד ואלי' לחוד וכ' החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן, ללמד חלב שעל הקרב לבד, יותרת הכבד לבד, כליות לבד וחלב לבד, אבל כליות עצמן לא נקראו חלב. ואע"ג שכ' במקום אחר חלבו האלי' תמימה פרושו כחלב דכ' בהרימכם את חלבו ממנה, שמפריש תרומה מן המוטב, אף כאן לענין שלמים המוטב שבו, וכה"א ואכלו את חלב הארץ, וחלב כליות חטה, ואלו אלי' חשובה חלב, מ"מ אינה קרבה אלא בכבש ואיל ללמדך שאלי' לא נקרא חלב והיא וכליות ויותרת הכבד מותרות באכילה.
<h2>דף עד:</h2>
אומצא דאסמיק, פי' חתיכה שנתקבץ בה הדם ע"י שהוכתה או נדחקה הבהמה, חתכיה ומלחיה כדי שיזוב הדם אפי' לקדרה שפיר דמי, אבל בלא חתיכה אסור, וה"ה דאסור לאכול חי, אע"ג דשאר בשר מותר חי בלא מליחה כד' בפ' מפנין [שבת קכ"ח ע"א] אוזא דלא מליח שרי לטלטל דחזי לאומצא, וכבד אי חליט מעיקרא מותר לאכול כיון שלא פולט דמו [קי"א ע"א] אע"ג דדם הכבד כשיוצא מדאו' אסור וכ"כ ר"א [שאלתות ויקרא]. אבל שפדי' לאומצא דאסמיק בשפודא או אותבי' אגומרי מידב דייב דמא, וכך הדין בורידין ובביצי זכר מיהו בורידין אף בצלי צריך לחתכם תחלה כדא' [כ"ח ע"א] מפני שעוף צולהו כא' צריך שישחט הורידין, אע"ג דלצלי בשאר חוטין ל"צ חתיכה דנורא שייב כד' פ' הזרוע [קל"ג ע"א] חוטין שבלחי אסורין וכהן שא"י ליטלן א"נ לו, ולא היא אי בטויא מידב דייב, אי לקדרה איידי דמחתך ומלח להו מידב דייב ש"מ בצלי אפי' חתוך לא בעי וכך שדר ר"ע כ"ש מ' דם לקדרה אסור לצלי מותר, כל שהוא מ' חלב בין בצלי בין בק' אסור, שאני ורידין שהם חוטין גדולים ועבים מלאים דם ולא מדייבי כולי דמי' לחוץ ע"י צלי אלא כשינקבם. אומצא דאסמיק הוא וחיליה אסור [פסחים ע"ד ע"ב]. מוליאתא שרי לצלי אפי' פומא למעלה דכבולעו כך פולטו. ועוף דטפליה בסמידי אפי' אסמק העיסה שרי דמיא בעלמא הוא, ובשאר קמחי אי אסמק אסור, ואי נמלח כשעור הכל שרי אפי' לקדרה.
